למה אין שום אזכור בטקס החתונה היהודי המסורתי לאהבה? האם חכמינו זיכרונם לברכה יצאו מתוך הנחה שבטקס שבו מתאחדים איש ואשה מיותר לדבר על אהבה? האם זה היה עבורם טריוויאלי? או אולי ישנה סיבה אחרת? לפני שאני עונה, מילת אזהרה לקוראים: אם חשובה לכם הרומנטיקה, ואתם מחפשים אותה בכל דבר, וכמובן גם בטקס החתונה, אזי השורות הבאות עלולות להיות קשות לקריאה עבורכם. לצערי אני ממש לא הולך לדבר על רומנטיקה. כאן לא עושים חומוס באהבה, כאן עושים חומוס כי צריך להשביע את הבטן...
למען האמת, השורש א.ה.ב מופיע בטקס החתונה פעמיים בטקס החתונה- בשבע הברכות. בברכה השישית: "שמח תשמח רעים האהובים" ובברכה השביעית: "דיצה וחדוה. אהבה ואחוה." אבל, אין מדובר כאן באהבה בין בני זוג. בברכה השישית לא כתוב "אוהבים" אלא "אהובים". כלומר, יש כאן אהבה של אלוהים את בני הזוג, נשאלת השאלה: מדוע אלוהים כל כך אוהב אותם?, או נכון יותר, מדוע חז"ל חושבים שאלוהים אוהב את בני הזוג? בסך הכל חז"ל מעלים בברכה השביעית על הכתב את כל זכויות היוצרים הקיימות על שם המותג "אלוהים". אלוהים, אם לא ידעתם, המציא, או בלשון חז"ל- ברא, את השמחה, החדווה, וגם את האהבה. הוא המציא אותה, וחז"ל רצו שתדעו מזה. ויש פרט נוסף חשוב שמקדם אותנו אל הפתרון - אלוהים המציא גם את החתן והכלה, כלומר, גרם להיכרות ביניהם, או במילים אחרות, אלוהים בתפקיד שדכן. אז חזרנו לנקודת ההתחלה- טקס החתונה, המקדש בני זוג, אינו מתייחס כלל לאהבה. יש לכך שלוש סיבות:
הראשונה – האהבה תגיע במוקדם או במאוחר, סיבה זו נובעת ממציאות אותם הימים בהם עוצב טקס החתונה, לפני כאלפיים שנים. חתן הכלה עמדו מתחת לחופה כשהם בקושי מכירים אחד את השני. הנוהג היה כי ההורים מוצאים שידוך לבניהם, ולאחר שנמצא שידוך כזה, היה אסור לבני הזוג המיועדים להיות ביחד, לבד. הפעם הראשונה שהם נמצאים לבד- תהיה רק לאחר החופה, בחדר ההתייחדות. כדי להבטיח שכך יקרה, יצרו טקס נוסף, כשנה לפני החתונה, טקס האירוסין, ובו הצהירו, למען הסר כל צל של ספק, קבל עם ועדה, כי בני הזוג המאורסים הם אסורים זה לזו עד יום החתונה. כך שמבחינה תרבותית לא היה טעם לדבר על אהבה בטקס החתונה משום שבני הזוג בקושי הכירו ובוודאי שלא אהבו זה את זו, התפיסה הייתה שהאהבה תצמח אחר כך, עם השנים.
הסיבה השניה באה מתוך התפיסה כי מוסד הנישואין מטרתו פרייה ורבייה. טקס החתונה אינו מטרה בפני עצמה- להלל את האהבה בין בני זוג, אלא רק אמצעי, שלב אחד בדרך אל המטרה- הולדת ילדים. זו מצווה חשובה משום שנתפשה כהמשך הבריאה האלוהית. ברגע שזוג מביא תינוק לעולם הוא ממשיך את בריאת האלוהים. בשבע הברכות רואים מיד את הקשר בין הבריאה האלוהית לבריאה העומדת לבוא על ידי בני הזוג ולכן הברכה מכנה אותם "רעים האהובים" על ידי אלוהים, משום שהם ממשיכים את יצירתו, ממשיכים את מעשה הבריאה.
הסיבה השלישית, נובעת מתוך שתי הסיבות הקודמות. היות ואין מדובר כאן בזיווג מתוך אהבה, והמטרה היא להביא ילדים, ישנה חלוקת תפקידים בבית. האיש צריך ללמוד, והאישה צריכה להיות עזר כנגדו. להביא ילדים ולנהל את ענייני הבית כדי לפנות זמן לקידום הקריירה של האיש. ככתוב בבראשית פרק ב' פסוק יח' כתוב : "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ".
בילקוט שמעוני, אחד מהספרים המבארים את התנ"ך, מובא סיפור מעניין בנושא זה בדיוק (ילקוט שמעוני, משלי יח. הסיפור מתורגם מארמית):
"מעשה בבנו של רבי עקיבא שנשא אישה. מהה עשה? כיוון שהכניסה עמד לו כל הלילה והיה קורא בתורה בפרשה. אמר לה: טלי נר והאירי לי נטלה נר ועמדה לפניו מאירה מערב עד הבוקר. בבוקר קרב אצלו רבי עקיבא: אמר לו: בני, מצא או מוצא?, אמר לו: מצא."
בליל הכלולות, לאחר החתונה, מצווה על הבעל לבעול את הבתולה, אולם הבן של רבי עקיבא מעדיף ללמוד תורה כשאישתו הטריה עומדת לידו ומאירה לו כל הלילה את ספר הלימוד. בבוקר יש שיחה קצרה שמציגה הבנה בין גבר מבוגר לגבר צעיר, צופן מקובל בקרב תלמידי חכמים, המקצר שני פסוקים: 'מוצא אני מר ממוות את האישה' ו'מצא אישה מצא טוב'. קיצורים אלו מאפשרים שיחה בשפה משותפת באשר לטיבה של האישה. הבן משיב כי מצא, כלומר הוא מרוצה מאישתו.
המסר ברור, יש כאן היררכיה. הגבר קובע מה יקרה בלילה, ולאישה, אפילו שרצונה לקיים יחסים בפעם הראשונה בחייה, נאלצת להחזיק כל הלילה נר. ההיררכיה קובעת גם חלוקת תפקידים. האיש צריך ללמוד, האישה צריכה להיות עזר כנגדו, לתמוך בו, לספק את כל התנאים הדרושים ללמידה איכותית. לא לחינם גיבור הסיפור הוא בנו של רבי עקיבא משום שיש כאן מסר נוסף. רבי עקיבא התחתן בצעירותו ומיד לאחר מכן עזב את הבית ולמד במשך שנים הרחק מאישתו ומביתו, הקריב את חיי המשפחה למען הקריירה. היה זה מהלך נבון מצידו, משום שהוא הפך לאחד מהאנשים המשפיעים בתרבות היהודית והקים לו תלמידים רבים. אולם, רבי עקיבא היה חייב להקריב, לעזוב את הבית. כעת, הבן שצריך להמשיך בדרכו, מראה לאביו כי ניתן גם ללמוד וגם להישאר בבית, עם האישה. אם בליל הכלולות הוא הצליח לגרום לאישתו להיות עזר כנגדו, להדחיק את כל תשוקותיה המיניות, להתעלם מכל המסיבה שזה עתה נסתיימה, וללמוד לילה שלם כשהיא עומדת לידו עם נר, אזי הוא יצליח להקים איתה בית וגם לקדם את לימודיו. מחשבה זו גרמה לו סיפוק כל כך גדול עד אשר היוותה תחליף ארוטי לעונג שבקיום יחסי מין. הלימודים הם סיפוק ותחליף לקיום יחסים. שילוב שלוש התפיסות האלו בבניית בית יהודי חדש, הן שיוצרות התעלמות מכוונת מהמילה אהבה בטקס החתונה.
כעת נשאלת השאלה, מה עושה זוג העומד להתחתן בקרוב עם המידע הזה? האם ניתן לקיים גם היום את טקס הנישואים המסורתי, על כל תפיסותיו? האם זוג, המאמין כי שוויון בין האיש והאישה הוא הנחת יסוד בריאה לחיים טובים, יכול להשתתף בטקס כזה המנציח תרבות פטריארכאלית? האם זוג המקיים קשרי חברות במשך תקופה ארוכה לפני החתונה ואף לעיתים גר ביחד, יכול להתעלם מכך שהאהבה אינה מוזכרת כלל בטקס? האם ניתן לקיים טקס חתונה בימינו מבלי להזכיר את האהבה בין בני הזוג? האם הטקס הוא אמצעי בדרך להולדת ילדים או מטרה בפני עצמה- הצהרה וברית זוגיות, טקס שבו הזוג מצהיר בפני הקהל מה מייחד אותם, ממה בנויה אהבתם, מדוע החליטו להקים בית יחדיו?
התשובה, לדעתי, היא ברורה. טקס הנישואין חייב לבטא את אורח חייהם ואמונותיהם של הזוג. הוא צריך להיות שוויוני, הוא צריך לבטא את האהבה שביניהם, הוא צריך לגרום לקהל לחוש את הברית המיוחדת, שבגללה בחרו לחיות זו עם זה. השינוי הוא מתבקש, האחריות היא על בני הזוג.