עוה"ד אברהם גל יזם והקים את עמותות "מנוחה נכונה" בשנת 1985, תחילה בירושלים ואח"כ בפריסה ארצית תחת עמותת האם "מנוחה נכונה ישראל". בשנים האחרונות הוא עוסק ביעוץ משפטי לגורמים עסקיים הקשורים בקבורה האזרחית. המאמר נכתב באפריל 2001 ונערך במיוחד מחדש עבור אתר טקסים, פברואר 2005 זהו חלק א' מתוך שלושה.

אנו מצויים בעיצומו של התהליך להגשמת חזון הקבורה האזרחית בישראל: בית עלמין אחד פועל בבאר-שבע, עוד שלושה רשיונות קבורה נמסרו לעמותות "מנוחה נכונה" בירושלים, בחיפה ובתל-אביב. בחיפה ובירושלים כבר הוקצו "משבצות קרקע" לבתי העלמין של "מנוחה נכונה" (בחיפה אף נחתם הסכם חכירה). לפחות בשני ישובים (טבעון ונס ציונה) נערכים דיונים מעשיים להקמת בתי עלמין אזרחיים. בשלב זה ראוי לחדש את החשיבה העקרונית ולרענן כמה עיקרים ויעדים בחזון, שעמד ביסוד היוזמה לקבורה אזרחית ובבסיס הקמתה של עמותת "מנוחה נכונה". שהרי אילוצי מציאות, לחצים שונים ואף פיתויים של רגע, עלולים להביא לשיבושים, לפשרות פסולות ולסטיות מהעיקר. מובן, כי אין מדובר בקובץ של הנחיות מחייבות, בבחינת "כזה ראה וקדש". אחד העקרונות המרכזיים של "מנוחה נכונה" היה לבזר את מוקדי הפעילות בקהילות השונות, מקבלות השירות. עם זאת מובאים הדברים על מנת להעמיד בבירור את המודל והחזון ובמידת הצורך לעורר דיון מושכל ופתוח ביחס לסטיות מאלה.

א. הזכות לקבורה אזרחית

העיקרון המנחה: בית העלמין האזרחי אמור לספק פתרונות קבורה לכל אזרח, מתוך גישה פלורליסטית וסובלנית. בית עלמין כזה חייב להתחשב גם בדרישות לקבורה בעלת אופי דתי לצד קבורה של לא-דתיים או אף בני דתות אחרות. מלכתחילה חשבנו לפתח שני סוגי חלקות באותו בית עלמין: האחת, למי שמקפידים על שמירת הלכות הדת היהודית, ובה יקברו את הנפטרים בטכסים דתיים-יהודיים בהתאם לזרם הדתי המבוקש ע"י משפחת הנפטר (בין אורתודוכסי, בין רפורמי ובין קונסרבטיבי); השנייה, למי שאין בעיניהם כל חשיבות להשתייכות דתית ובה ייערך טכס קבורה לכל נפטר עפ"י רצונו ומשאלות משפחתו.

לטעמם של מקימי "מנוחה נכונה", קיימת הצדקה לקבורת קרובי משפחה מדרגה ראשונה לצד הנפטרים, שקדמו להם, גם אם הנפטרים המאוחרים יותר אינם יהודים עפ"י הגדרתם ההלכתית. ואולם, בקהילות, בהן עלולות להתפתח התנגדות והסתייגות חריפות לכך, ניתן לחשוב גם על חלוקת משנה נוספת של חלקת "היהודים" היינו לחלקה בה יקברו רק בני הדת היהודית ולחלקה שנייה, שבה הנפטרים היהודים דומיננטיים אך קבורים בה גם קרובי משפחה לא יהודים (מדרגה ראשונה). יש להיזהר מהיווצרות מצב, שבו יהפוך בית העלמין של "מנוחה נכונה" ל"מחסן גרוטאות" ול"חצר אחורית", שאליו "משנע" משרד הדתות את כל הנפטרים ה"בעייתיים". בדומה לנושאים חברתיים אחרים, היווצרות דימוי כזה תביא גם להגשמתו ולתיוגו הירוד. לדוגמא: דומיננטיות של בני דתות לא-יהודיות עלולה להקנות לבית-העלמין צביון זר ודימוי של סטטוס חברתי נמוך, העתידים לדחות רבים ולהקטין את מספר הישראלים היהודים, אשר יבקשו או יסכימו להיקבר בבית עלמין כזה. כך ייווצר מעגל שוטה של הימנעות יהודים מלהיקבר בבית העלמין האזרחי בשל דימויו החברתי הנמוך ופועל יוצא מכך יהיה פגיעה נוספת בדימויו. ככלות הכל, "מנוחה נכונה" - מטרתה איננה להפוך לסייען של עסקני דת או לפתרון בעיותיו של הממסד הדתי, אלא לסלול את דרך המלך של קבורה בישראל לרוב החילוני, אם גם הדומם. בין שנחייב זאת ובין אם לאו גם הקבורה כרוכה בסממני סטטוס חברתי ולפחות בראשית הדרך אין לזלזל בכך. במובן זה, ובהתחשב בניסיונות השיטתיים המתמשכים של הממסד הדתי להדביק לקבורה האזרחית תג של ביזאריות והוצאה אל מחוץ לגדר - לא יהיה מנוס מבררנות מסוימת ומהצגת סייגים וקריטריונים בהפעלת בית-העלמין, שאם לא כן בטווח הארוך נכרות במו ידינו את הענף, עליו אנו רוצים לשבת. אם יתברר, כי הקהילה המקומית – היהודית – מסתייגת, הלכה למעשה, מלהשתמש בשירותי הקבורה של הקבורה האזרחית ותחת זאת נקברים בו רק (או בעיקר) "מקרים בעייתיים" – תישמט הקרקע מתחת לחזון המקורי. אם לא נצליח לחדור לצבור הרחב בהיקף משמעותי ועפ"י יעד מספרי מוגדר מראש (להערכתי, לא פחות מ - 15% עד 20% מהקבורות בקהילה בתוך 5 שנים) – כי אז חייבת להידלק אצלנו "נורה אדומה". אל לנו להתפתות לפיתויים קצרי-טווח (כגון: הגדלת הכנסות) ולדחוק עצמנו במו ידינו אל מעבר לגדר הלגיטימיות.

ב. ההיבט הכלכלי

הקבורה בישראל יכולה להיות "עסק" כלכלי מכניס. יכולה – אך איננה חייבת להיות כזו, ודי להצביע על גירעונות של מאות מיליוני ש"ח, בהם שקועות חברות קדישא שונות בישראל. "לעשות כסף" - מחייב כישורים וניסיון שונים – לעיתים אף מנוגדים – מאשר להעניק שירות קהילתי. יתכן, כי במקום מסוים ברגע מסוים יקום מי שיכול לשלב בין השניים (הרווחים ושיפור השירות) ולמצוא את "שביל הזהב" הראוי. אך טבעי ומסתבר יותר, שבדרך כלל ישאף הקבלן להקטין את הוצאותיו ולהגדיל את הכנסותיו, וממילא קיים חשש לפגיעה ברמת השירות. בשל ניגוד עניינים ומתח אימננטי אלה סברנו מלכתחילה, כי יש לקיים שתי פונקציות נפרדות: הפונקציה הקבלנית והפונקציה הקהילתית. הפונקציה הקבלנית תהא זו, שתפעיל את המערכת האופרטיבית והמימונית של הקבורה (השקעות יסוד בפיתוח, הקבורה והאחזקה), ומטרתהה תהיה "למכסם" את רווחיה הכספיים; והפונקציה הקהילתית תבוצע ע"י עמותה בעלת אופי ציבורי, שתשמש כרגולטור ותדאג לאינטרסים של קהל "הצרכנים" (מקבלי השירות). היא זו, שתיקח על עצמה גם למלא את החלל התרבותי והציבורי בנושא הקבורה האזרחית. ההפרדה בין שתי הפונקציות אמורה לאזן ולבלום זו את זו, ובה בעת גם לחזקן; שהרי שיפור השירות, פיתוח תרבות קבורה חלופית מכובדת, גיוס תקציבים ציבוריים והקצאת קרקעות בעתיד – הם שיבטיחו לקבלני-הקבורה את פיתוח והתרחבות עסקיהם; והתרחבות העסקים "הקבלניים" בתחום הקבורה אמורה להזרים תקציבים ומימון להבטחת פעילותן של עמותות העוסקות בקבורה אזרחית ברחבי הארץ ולשיפור שירותיהן.

כמו בנושאים רבים – חוזה טוב וערוך בקפידה משפטית עתיד להבטיח את המערכת הנכונה והמאוזנת ולהכניס את המתח האימננטי הרצוי בין הקבלן לעמותה, כחלק מ"כללי משחק" הוגנים וקונסטרוקטיביים. הקפדה על "כוחות שוק" מאוזנים ואקטיביים תגרור תועלת לצבור ולעמותה גם יחד. "כלכלת השוק" תוכיח עצמה גם בתחום הקבורה, ממש כשם שההוכחה לכישלונה של שיטת המונופולין מודגם כה ברור באופן התנהלותה של ה"חברה קדישא".

קיים פיתוי, שיש להיזהר מליפול במלכודתו, והוא הלוך-המחשבה של: "אם ה"עסק" כ"כ טוב – מדוע לא נעשה אותו בעצמנו? מדוע לחלוק ברווחים עם קבלן, שהוא – לכאורה – חוליית ביניים נוספת ומיותרת?" זהו כיוון מוטעה וצופן בחובו בעייתיות רבה: כאמור, כישוריו של הקבלן "לעשות כסף" – גדולים עפי"ר לאין שיעור מאלה של העובד-הקהילתי. לקבלן יש אמצעים – כגון אמצעי מימון - החיוניים לקיומו של "עסק הקבורה" ולפיתוחו הנאות, בעוד העמותה חסרה אותם. הקבלן יודע להפעיל עבודה יעילה וזולה ובמישור הטכני-ביצועי יהיו ביצועיו טובים מאלה של איש-הקהילה והשרות הציבורי. צמצום הפונקציה הכלכלית של העמותה לקבלת תזרים כספי מוגדר – תוך חסכון המאמצים להשגת הכספים – יאפשר לעמותה להתרכז במשימותיה הציבוריות, שאינן פשוטות כלל ועיקר והן עיקר מעיינינו. והקשה מכל: אי-הפרדה בין הפונקציות (הקבלנית והקהילתית) עלול לגרור, חלילה, את העמותה לאותו תהליך של הסתאבות או לפחות מתחים פנימיים, בדומה ל"חברה קדישא", שרצוי להקדים להם רפואה ולעקפם מראש. כך, לדוגמא, נושאים כמו גובה משכורות, אופן הבקרה הכספית, יחסים עם רשויות המס וכיו"ב עתידים לרדת לחייה של העמותה ופעיליה ואף להוביל למותה ולניוונה. מקום שבו "מתגלגלים" כספים "גדולים" (או אף ממון רב בכוח) הוא מקום, שלעולם ימשוך אליו מאבקי כוח והשתלטות והיו דברים מעולם בעמותות הטהורות והאידיאליסטיות ביותר. עמותות "מנוחה נכונה" אינן חסינות מפני "וירוסים" כאלה ומאידך אין בהן את ההגיון והדחף הקפיטלסטיים של "לעשות כסף" (להבדיל, אולי, מכמה מעסקניהם ברמה הפרטנית).

סכומו של דבר:

את הכשרון העסקי של פעילי העמותה יש למצות במהלך המו"מ עם הקבלן, שיקבל את הזיכיון להפעלת בית-עלמין האזרחי. החוזה, שייכרת בסופו של מו"מ כזה, חייב להבטיח מחד גיסא בטוחות נאותות לקבלן לקבלת המקורות הכספיים, העומדים לטובת הקבורה האזרחית (תגמולי הביטוח הלאומי, מענקי תמיכה ממשלתיים, מכירת מקומות קבורה בחיים ועוד); ומאידך גיסא מימון הוגן לפעילות העמותה, באופן שיאזן בין צרכיה לבין האינטרסים הכלכליים של הקבלן. מובן ומקובל, כי בתהליך בחירתו של הקבלן יילקח בחשבון – אולי כאחד הקריטריונים המרכזיים – מידת יכולתו ונכונותו להזדהות עם מטרותיה הציבוריות של העמותה ולפעול לקידומן; אך חייבת להישמר ההפרדה הפונקציונלית בין החלק הכלכלי-עסקי לבין ההיבט הקהילתי-ציבורי של "מנוחה נכונה".