המכתב מיועד לכל אותם הורים אשר חוששים ומתנגדים שבנם או בתם יערכו טקס חתונה חילוני. המכתב הזה מיועד אליכם כחומר למחשבה.הנה הגיע הרגע לו חיכיתם, הבת שלכם, הבן שלכם, עומדים להתחתן, סגירת מעגל. אתם נזכרים היכן אתם הייתם במעמד הזה, אתם מרגישים גאים שהנה פרי בטנכם עומדים גם הם במעמד הזה. אתם מתרגשים יחד איתם, יש בכם שתי תקוות לקראת האירוע המרגש.
האחת, היא שהילדים יהיו מאושרים. החל מהלידה, אתם רוצים שהילדים ייהנו מהחיים ושיהיו מאושרים, כי האושר שלהם הוא האושר שלכם.
התקווה השנייה מהטקס, צריך להודות, היא תקווה אנוכית. כשם שהבחירה ללדת היא אנוכית, לטובת אושרכם, כך גם הרצון שהטקס הזה יגרום לכם אושר, כמו ביום שבו בנכם אמר את המילה הראשונה, כמו המבחן הראשון שבתכם עברה בהצלחה, כך גם עכשיו, אתם מאושרים שהבן או הבת הגיעו לרגע זה. ומה יגרום לכם אושר? אתם מריצים בראש את החוויות שלכם שעשו אתכם מאושרים בחתונה שלכם, אלו היו רגעים מאושרים ואתם רוצים לחוות אושר זה שוב, באמצעות הדור הבא.
במקרה שלכם, הילדים הודיעו לכם שהם עומדים לערוך טקס השונה ממה שאתם עשיתם, והנה עולה בכם החשש שתקוותכם ליהנות מהטקס עומדת לקרוס. אתם מעלים טיעון שהנה יש מסורת יפה ומדוע צריך לשנות?
הזהות שלכם בנויה מכך שכולם עושים את אותם טקסים וזה מה שנותן בטחון, שאנחנו חלק ממשהו גדול שנקרא יהדות ובחירת טקס חילוני תערער את כל המסורת. מהיכן מגיע הטיעון הזה?
בחוויה שלכם זהו החיבור לזהות של דורות אחורה, בחוויה שלכם המסורת מרגשת, בחוויה שלכם אתם פוסלים את החוויה שלהם מתוך תחושה כי רק החוויה המסורתית היא שגרמה לכם אז אושר, וכך גם עתה- רק כך תגרום לכם אושר, כן וגם להם.
טקס חילוני יכול לממש עבורכם את שתי התקוות ואני רוצה להדגיש ששתיהן חשובות.
זה בסדר להיות אנוכי, זה בסדר לרצות ליהנות מהרגע המרגש ביותר בחיים. נכון שהטקס הוא לא שלכם, אלא של הדור הבא, אבל במובן מסוים הוא גם שלכם, כי הרי אם אתם לא הייתם- הטקס לא היה מתרחש!! אבל חשוב לזכור שהוא לא רק שלכם ולכן צריך לשלב בין שתי התקוות- האושר שלכם והאושר שלהם.
במה מדובר בכלל? טקס החתונה הוא טקס מעבר, הצהרה על שינוי ופתיחת פרק חדש בחיים. לטקס מעבר יש שני דגשים עיקריים- דגש אישי וקולקטיבי. הדגש האישי בא לידי ביטוי בהצהרה האישית של הזוג- אמירה בעלת משמעות של אהבה, חברות והצהרה על ההתחייבות הזוגית לעתיד. הדגש האישי הוא הנותן ייחוד בטקס ומבדיל אותו מטקס של זוגות אחרים, הוא היוצר אותנטיות והזדהות אישית עם החתן והכלה.
הדגש הקולקטיבי בא לידי ביטוי בהצהרה מרגשת של מחויבות לקהילה, כי הזוג חלק מהיסטוריה מרתקת ועשירה, חלק מהסיפור האנושי של העם היהודי המיוחד.
טקס המעבר מכיל שני דגשים אלו ויש בהם מתח משום שהטקס החילוני מתמקד בדגש האישי, אשר נערכים בו שינויים והתאמות לסיפור החיים האישי, לעומת הטקס המסורתי המתמקד בסיפור הלאומי הקולקטיבי ומכאן שואף לשמרנות ואי שינוי.
הזהות החילונית מעמידה את האינדיבידואל ואת החופש לביטוי העצמיות, הערכיות, הרצונות וההצהרות על פני ההצהרה הלאומית אשר לא מתבטלת לחלוטין אלא מוסתת לשוליים.

אני שומע אתכם שואלים היכן היהדות? האם היא לא חשובה? מדוע צריך לשנות את המסורת?
כאן יש הבדלי תפיסות לגבי המסורת.

כל תרבות בוחרת בכל דור באופן סובייקטיבי מה לזכור ומה להשכיח. אם אנחנו שואפים לחקות את אבותינו ולהתנהג קרוב ככל שניתן כמותם, באופן פרדוקסאלי אנו עושים מעשה המרחיק אותנו מהמסורת, כי הדרך לשמירת מסורת היא לא על ידי הקפאתה, אלא על ידי חידוש ושינוי מתמיד, מתוך המשכיות מהמסורת שהתקבלה מדור קודם לנו. נמצא שהמילה מסורת מכילה את המילים "מסירה" ו"מסר". המסירה היא הפעולה הטכנית, ההעברה מדור לדור, אולם מה מעבירים? זהו המסר. תוכן המסירה.
האם מה שחשוב הוא שהחתן יאמר 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל' ולא בדרך אחרת? האם מה שחשוב הוא להגיד לירושלים- 'אם אשכחך', לפני שבירת הכוס, במקום לומר משהו אחר? האם זו הכוונה לשמירת מסורת או היהדות? האם שינוי של כללי הטקס פוגם באמירה היהודית?
המסר שעומד לנגד החתן והכלה הוא הצגת היהדות כתוצאה מתחושת ליבם ולאו דווקא לפי כללי הטקס המקובלים. הרי ניתן שהכלה והחתן יאמרו זה לזו דברי אהבה היוצאים מן הלב ומבטאים את רחשי ליבם במקום אמירה טכנית מצד החתן ושתיקה מחייבת מצד הכלה, האם אלו לא יהיו דברי קידושין?
מה חשוב יותר להגיד, אמירה כמו "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה"? אמירה המבטאת תפישה שאינה קשורה ואינה מחוברת לזמן ולזהות של בני הזוג, או במקום זאת לבחור לומר כמה מילות תפילה לתיקון עולם, שחשוב לזוג להביע, כמו החזרת השבויים? או מסר חיובי לאיכות הסביבה? או נגד אלימות וגזענות?
הדוגמאות שהבאתי מבטאות את אותו המסר בדיוק שעומד מאחורי הטקסיות (המסירה) אך בא לידי ביטוי ומעודכן לאורח חיים מודרני בישראל של היום ולא בגולה של שנת 1400. כי בשנת 1400 למשל, התפילה "שוש תשיש" הייתה משמעותית וביטאה את תחושות החוגגים, אך משהו השתנה, והרצון לעדכן את הטקס מחויב בדרך להפיכתו משמעותי.

אני רוצה לומר לכם, הורים יקרים, אין כאן כל חידוש, אין כאן כל רפורמה מרחיקת לכת, אין כאן שום שבירה של המסורת, להיפך, יש כאן המשכיות המסורת, הטקס החילוני המתעדכן לפי תפיסות עולם של חילוניים בישראל, הוא מעשה תרבותי אשר נעשה בכל דור ודור. לפני 2000 שנה ישבו חכמים והחלו ליצור תרבות חדשנית ולבנות טקס נישואין. עבור בני הדור ההוא היה הדבר חידוש ושינוי של כל מה שהכירו דור קודם להם, אך עבור הדור של היום זוהי כבר מסורת. טקס הנישואין התעצב בכל הדורות, שונה והוחלף לפי הצרכים של כל קהילה כדי לבטא את אמונתם ולקשר את הטקס לאורח החיים שלהם ולהסדרת מוסד הנישואין בכל תקופה. נכון, בדור הזה נערכים שינויים גדולים יותר מהשינויים של הדורות הקודמים, אך אלו נובעים מהשינויים הגדולים שחלים על החברה בדורות האחרונים שאי שאפשר להתעלם מהם כאשר ניגשים לעריכת הטקס. לכן גם אנו רשאים לעדכן, בדומה לאבותינו, ולעשות את המעשה התרבותי של מסורת ושינוי.

כעת לפני שאתם אומרים לא, תשאלו את עצמכם- היכן כל התקוות יכולות להתגשם- בטקס מסורתי- דתי, או בטקס מסורתי- חילוני?

מאת הרב גיא אורן