להפוך את האפל- לפלא
מאת הרב נעמי מעודד

מאז ומתמיד היה חג החנוכה החג האהוב עלי ביותר.
כמי שגדלה בבית דתי, היה זה החג היחיד שבו התאפשר לילדה/נערה לקיים את מצוות הדלקת הנר ללא חובת נוכחות של גבר לצידה. יתר על כן, לא היו בחג זה מצוות מקשות או דרישות הלכתיות מרובות. ההיפך, הרבה שירים,אור בבית, סופגניות ולביבות. זאת ועוד , תאריך חג החנוכה לרוב "נפל" בתקופת יום הולדתי. איזה יופי!
עם הזמן והשנים, כאשר כבר לא קיימתי הלכות כמצוות אנשים מלומדה אלא התחלתי לשאול שאלות, מה שנקרא "לצאת בשאלה" או לצאת לתרבות רעה- תלוי בעין המתבונן... תהיתי על מה בדיוק אני שמחה בחג הזה? מה אני זוכרת או רוצה להזכיר לבנותיי? מהם הערכים או הרעיונות הטמונים במנהגי החג שראוי כי יעברו מדור לדור? אז גיליתי כי מה שחגגתי עד כה אינו תואם את השקפת עולמי.
כי הרי, אני, ככופרת בעיקר- הייתי יכולה להיות אחד מקורבנותיו הראשונים של מתתיהו הקנאי- אבי החשמונאים. "מתיוונת" שכמותי... כל הסיפורים על קידוש השם "חנה ושבעת בניה" – שבילדותי היינו נוהגים להעלותם כמחזה בביה"ס הממלכתי- דתי ,נראו פתאום כסיפורים מזעזעים, על רקע היותי אם צעירה. אם כך- מה נשאר? לחגוג את נס פך השמן, כאשר אינני מאמינה בנסים שמקורם בקדוש ברוך הוא? לחגוג את מלחמת העצמאות של המכבים, מעטים כנגד רבים- כפי שהציגה זאת התנועה הציונית בראשיתה, כאשר אני יודעת כי היתה זו מלחמת דת בעיקרה ולאו דווקא מלחמה על עצמאות?

"וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבח על הבמה במודיעין כמצות המלך וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא " (חשמונאים א', ב' 23 – 26)

זה היה הזמן לצאת ולחקור את מקורו של החג ולראות מה יש שם בשבילי, כאדם חילוני המכבד את תרבותו, אך לא בכל מחיר. ומה מצאתי ? כולנו יודעים כי חג החנוכה אצלנו הוא, כמובן, עיבוד ועידון של חג האש, חג אמצע החורף שהיה קיים גם בתרבויות אחרות. גם התלמוד הבבלי ומדרש בראשית רבה מציעים ברמז הסברים אחרים לחג.
לפי שני המקורות, חג החנוכה הוא בעצם חג אמצע החורף, ציון התקופה בה הימים מפסיקים להתקצר ומתחילים להתארך. בתקופה זו מתחדשת האופטימיות כיוון שהעולם שהלך ושקע בחשיכה מתחיל להתמלא בהדרגה באור. המדרשים בתלמוד מספרים על אדם הראשון שראה את השמש השוקעת לראשונה בחייו ונבהל :

"תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי…כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא… ועשה שמונה ימים טובים…" (עבודה זרה ה').

חז"ל מקשרים את הסיפור לחג אמצע החורף, ולחגי החורף הנוצריים, ובראשם חג המולד. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך. המדרש בבראשית רבה מזכיר גם את האש כמתנה שנתן האל לאדם החושש מהחשכה, במעשה שמזכיר את המיתוס היווני אודות פרומתאוס.
מכאן, שטקסי הדלקת אש ומשחקי אורות בתקופה זו של השנה (טבת, דצמבר), שיום המהפך החורפי חל בה, מלווים - בווריאציות שונות - את רוב החברות האנושיות של חצי הכדור הצפוני. נראה כי חגיגות אלו באזורנו קדמו לעברים ולתרבותם.
גם במה שמסופר בספר חשמונאים א',ד', 54 "בעת וביום אשר טמאוהו הגויים בעצם היום ההוא נחנך בשירים…" ניתן אולי להבין שהיוונים והמתייוונים וכן החשמונאים מכוונים לתאריך מסוים המקובל ומוכר בסביבתם. כלומר, היה מועד מסוים, ידוע ומוכר, מימים ימימה שנחגג בו חג האש. איך ומתי הפך מועד זה לחג גבורת המכבים? חג האורות? או חג נס פך השמן?
הסיפור ההיסטורי המצוי במקורות שונים מספר על יהודה ואחיו שהגיעו לבית המקדש ומצאו בו מזבח מחולל שהוקרבו עליו קורבנות לזאוס. הם שברו וניתצו את המזבח, גנזו את אבניו ובנו מזבח חדש. כיוון שלא מצאו את מנורת הזהב שנהגה לדלוק בביהמ"ק, לקחו שבעה שיפודי ברזל (אולי חניתות) והדליקו בהם נרות. "לשנה אחרת חיפום בעץ לשנה אחרת נתעשרו- ציפום בזהב…". הם חידשו את כל כלי בית המקדש, ניקו וטיהרו אותו ואז חגגו ברוב עם את חנוכת המזבח.
האם זה מה שאני רוצה לזכור ולהזכיר- חנוכת המזבח עליו הוקרבו קורבנות לאל? קנאות דתית?
המעניין הוא שחז"ל אינם מרבים להזכיר את גבורת המכבים ואת מלחמת העצמאות שלהם. בשלב מסוים, הם מכניסים את סיפור פך השמן שלא היה ידוע עד כה במקורות הארצישראליים. מדוע זקוקים היו לנס פך השמן? הרי שמן לא היה חסר בארץ. התקופה- חודש כסלו, זוהי תקופה מתאימה- סוף המסיק ומה באמת היתה הבעיה? הרמב"ם מוסיף פרט אחד שלא ידענו עד כה: "עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". תהליך הזיקוק המיוחד לשמן המנורה והמקומות המיוחדים שמהם הביאו אותו הם שגרמו, לדעתו, לעיכוב שמונת הימים.

"כשנכנסו היוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה ".

כלומר, חז"ל דאגו שלא להאדיר ולשבח את הקנאות הדתית של המכבים. זה לא מודל שהם היו רוצים שאנשים יפעלו לפיו. לעומת זאת , הם מכניסים את סיפור נס פך השמן.
אולי אינני מאמינה בנסים שמקורם בכוח עליון, אך אני בהחלט יכולה לקבל את דבריו של עמנואל לוינס על הנס הגלוי, הנראה ועל הפך המוסתר במקום חשוך. ומה הוא אומר?
מעבר לנס הלאומי, של נצחון המעטים על הרבים יש כאן נס אוניברסאלי. הנס הוא:

"הפלא היומיומי של הרוח, לפני התרבות.
זו הלהבה המתלקחת מחום עצמה: זו הגאונות,
הממציאה את מה שטרם נשמע, אף על פי שהכל כבר נאמר,
זו האהבה היוקדת, גם אם האהוב אינו כליל השלמות,
זה הרצון היוזם למרות המכשולים המשתקים אותו,
זו התקווה המאירה על החיים גם כשאפסו הסיבות לתקווה,
זו הסבלנות המקבלת על עצמה את מה שעשוי להורגה ". ("הבהיר והאפל" , 1961)

הרוח, כמו השמן שנמצא בפך הקטן, אינה מתחשבת במשאבים הדלים העומדים לרשותה. הרוח נושבת מעבר למה שמשאבי הגוף והחומר מאפשרים.

נס נוסף, לדעתו, הוא מציאת הפך עצמו. בשונה מן השמן, שדלק לעיני כולם, נס זה התרחש, וממשיך להתרחש, רחוק מן העיניים, רחוק מאור היום. לוינס מהלל את הפך הנשכח בקרן זוית בשפה לירית:

"הו, הקיום הלילי המכורבל בעצמו, בגבולות הצרים של צנצנת שכוחה, הו, הקיום המנותק מכל מגע חשוד בעולם החיצון... הקיום הרדום בשולי החיים, כמו תורה אחת השמורה באיזו ישיבה נידחת, קיום מחתרתי, מבודד, מחוץ לזמן ולמאורעות, קיום נצחי, כתב-צופן שחכם אחד הועיד לחכם אחר, טוהר נלעג בעולם שכולו תערובות! הו, פלא המסורת, התנאי וההבטחה למחשבה בלי כפייה, שאינה רוצה להיות רק הד במהומת תקופה !"

הנס הוא רוח האדם, הגאונות, האהבה, היוזמה, התקווה והסובלנות האוניברסאליים ולצידו- פלא המסורת שחובה עלינו להוציאה לאור היום, כדי שנוכל ללמוד מה טוב בה בשבילנו, בלי כפייה! ואולי גם אותו דבר פנימי שאנו שומרים רק לעצמנו מבלי להרגיש חובה לשתף בו אחרים.