עוה"ד אברהם גל יזם והקים את עמותות "מנוחה נכונה" בשנת 1985, תחילה בירושלים ואח"כ בפריסה ארצית תחת עמותת האם "מנוחה נכונה ישראל". בשנים האחרונות הוא עוסק ביעוץ משפטי לגורמים עסקיים הקשורים בקבורה האזרחית. המאמר נכתב באפריל 2001 ונערך במיוחד מחדש עבור אתר טקסים, מרץ 2005. זהו חלק ב' מתוך שלושה.

בדומה לדבריו של אותו עסקן, שהכריז: "בהזדמנות חגיגית זו, כשקוברים את אוסישקין, רויצה אני לומר..."; כך גם אנו, "בהזדמנות חגיגית זו", כאשר עומד לקום בית עלמין אזרחי, נאמר כמה דברים על ההיבט התכנוני-אסתטי שלו. חשיבה בכיוונים אלה אינה מיועדת להחליף את תפקידו של האדריכל. ההיפך הוא הנכון: האדריכל חייב להיות במרכז תכנונו והקמתו של בית העלמין. עם זאת ככל שניטיב, כלקוח, להגדיר את מבוקשנו וענייננו – כן ייטיב האדריכל למלא את משימתו. השורות הבאות אמורות לבטא כמה הגיגים בנושא הגדרת יעדים תכנוניים של בית העלמין האזרחי.

תכנית אדריכלית אמיתית יונקת עפי"ר את חומרי קיומה מהשקפות עולם ומערכים, גם אם אלה מובלעים ולעיתים אף לא מודעים. קל וחומר תכנונו של בית העלמין האזרחי, שלידתו בהשקפת עולם פלורליסטית וחילונית בעיקרה. מהם תכניהם, תכליותיהם ומשמעויותיהם של טכס קבורה ובית עלמין עבור האדם המודרני החפשי? אדם כזה הנו, עפי"ר, חופשי ממצוות-דת, רואה את כבוד האדם כרכיב מרכזי בהשקפתו המוסרית ובעל-מודעות להליכים רגשיים אצלו ואצל זולתו. הוא מכיר באוטונומיה של הפרט ובחירויותיו ועם זאת, בהתחשבו בזולת, חותר לאיזון הראוי בין זכויות וערכים מתנגשים. עבור אדם כזה – טכס הלוויה ובית העלמין מבטאים בעיקר את הפרידה מאדם יקר על כל העצב והגעגועים, הגלומים בה; מתן ביטוי אחרון של כבוד והוקרה לנפטר; עיבוד הליכי השלמה עם האובדן; עידוד ותמיכה למשפחת הנפטר; מוקד להזדהות ולזיכרון בשנים שלאחר קבורתו; מרכז קהילתי, הממקד קשרי משפחה וקהילה. אלה ואחרים – על קצה המזלג ובסקירה מהירה – עומדים ביסוד הטכס והמקום, ככל שאין בו תכנים דתיים. אגב: לכל ההליכים הללו ניתן להצמיד ללא כל קושי מיוחד גם תכנים דתיים, מבלי שיתגלע קושי מהותי. תכנים אלה מכתיבים למתכנן בית העלמין האזרחי דרישות למקום נעים ונוח לשהייה, מוגן במידת האפשר מפגעי מזג אויר, אסתטי, מעורר כבוד, נגיש ונוח להתמצאות, המתאים גם לטכסים רבי-משתתפים וגם למעמדים משפחתיים-אינטימיים.

חזותם השגרתית של בתי העלמין היהודיים המרכזיים במקומותינו רחוקה מלענות למאפיינים תכנוניים אלה: מאפיין אותם המראה המכוער של "מדבר" מצבות, שאין משותף בין אחת לשנייה, כמו היה זה ביטוי סמלי לאנוכיות ולחוסר ההתחשבות הישראליים. ניכר בעליל, כי אין יד תכנונית מכוונת ואפילו הגינון – דל ובד"כ גם לא קיים. ההתמצאות בשבילי בית העלמין קשה והשילוט (אם בכלל קיים) – מובן רק ליודעי ח"ן. כל מי שחייב להימצא בבית עלמין כזה – ואיש זולתם לא יגיע לשם – ממהר לעזוב את המקום מבלי שיהא במקום כשלעצמו להוסיף לחוויה. לעיתים קרובות קשה לאנשים מבוגרים או נכים להגיע לקבר עצמו וגם אנשים בריאים לא ימצאו בו מתקני שהייה, כמו סככות או ספסלים או שירותים. לא ברור אם חזות זו היא נגזרת של הערכים הדתיים, של המנטליות החברתית או של תרבות הניהול הקלוקלת הנוהגת בחברות הקדישא. ממפעיליו של בית העלמין האזרחי ניתן לצפות להביא לידי ביטוי תפיסה תכנונית אחרת, מקצועית ומושתתת על ערכים חברתיים ואנושיים שונים מאלה המציינים את בית העלמין הדתי. בית העלמין שלנו חייב להציג שינוי מהפכני בתפיסה האסתטית והאדריכלית בהשוואה לבתי עלמין רגילים. בית העלמין האזרחי אמור לא רק לתת מענה לכל נקודות התורפה המתוארות אלא לאפשר גם מפעל הנצחה פרטי וקהילתי במקום. במקומות לא מעטים בעולם מהווה בית העלמין מוקד משיכה לתיירים ולסתם תושבים, מעבר לאבל הפרטי שלהם, ובמחשבה תכנונית נכונה ניתן לדאוג לכך בבית העלמין האזרחי.

התערובת בין האינטימי והאישי כל כך במעמדי הקבורה והזיכרון לבין משמעויותיהם החברתיות והציבוריות – היא בלתי נמנעת, חרף ניגודים ומתח פנימיים, הטבועים בה. כך, לדוגמה, קיים מתח – לעתים עד כדי פנייה לערכאות ואפילו בבתי עלמין צבאיים, שאחידותם ופשטותם היא חלק מטבעם – בין הרצון של בני משפחה ליתן ביטוי אישי לעיצוב קברם של הנפטרים לבין ההשלכות האסתטיות-תכנוניות של אותו ביטוי (עיצוב המצבות). חשיבה תכנונית מוקדמת תגדיר את שביל הזהב למגמות סותרות אלו ואת הכללים ליישוב קונפליקטים. בעזרת אדריכל והנהלת העמותה הציבורית יש להגדיר מראש את העקרונות האסתטיים והתכנונים של בית העלמין: לגבי המצבות ניתן לקבוע הנחיות של גובה, מידות, חומרי-בנייה ומרחקים, בעוד תכני הכיתובים עליהן יושארו להחלטת בני המשפחה (במגבלות החוק והכבוד לזולת). תכנון השבילים, השטחים הציבוריים, הגינון והשילוט – ייעשה באופן אחיד ומרוכז. כל הפונים לבית העלמין האזרחי יידרשו לחתום מראש על התחייבויות משפטיות ברורות וחד-משמעיות בקשר לעקרונות העיצוב, מלוות באמצעי אכיפה אפקטיביים ובעיקר באפשרות של התערבות אופרטיבית מצד העמותה.

מעבר לערכים החברתיים והאנושיים חייב התכנון להתחשב גם באילוצים חיצוניים כמו עלויות ומגבלת שטח. שיטת הקבורה, שהייתה נהוגה עד כה – חלקת קבר ליד חברתה כשבכל אחת קבור נפטר בנפרד – מחייבת הקצאת מאות דונם בשנה למטרות קבורה. במדינה צפופה כמו ישראל - ולנוכח האינטרס המובן למקם את בתי העלמין במרחק סביר ממקומות המגורים - ברור, כי בקרוב לא יוותרו יותר מקומות לבתי עלמין במרכזי האוכלוסייה בישראל. ואמנם, מנהל מקרקעי ישראל מנסה להנהיג ולחייב צפיפות קבורה שונה, העשויה להגיע עד ל- 700 קברים לדונם, תוך בניית קברים במבנים מיוחדים ובכמה קומות. קבורה מעין זו "חסכונית" בשטח הנדרש אך יקרה בהשקעות התשתית עשרת מונים מקבורת-שדה רגילה. אילוצי הקצאת השטח חייבים להוביל אף הם לחשיבה מחודשת וחדשנית לגבי תכנון בתי העלמין, שלא כאן המקום לפרטם.

טכס הלוויה עצמו מאופיין כיום בחוסר סדר ובחוסר נוחות מיוחדים למלווים, הנגזרים במידה רבה מהאילוצים הפיזיים: המלווים נדחקים בעמידה, בשבילים צרים בין קברים קיימים וקיים קושי לשמוע את דברי ההספד ויתר חלקי טכס הקבורה. תכנון נכון ומודרני יכול לשנות גם מציאות זו: ציוד אלמנטרי לטכסי הלוויה חייב להיות מערכת הגברה, כסאות ומקום מתאים לקיום עיקרו של טכס הקבורה (אולם הספדים). גידור (זמני, בחבלים) ושילוט מתאים באזור סביב הקבר יאפשר השתתפות מכובדת של הנוכחים בשלב הקבורה ממש. טכס הקבורה האזרחי ינוהל ע"י עורך-טכס מקצועי, שיקבל לשם כך הכשרה מתאימה. וישב עם משפחת הנפטר טרם קיום הטכס לשם תכנון וקביעת תוכנו ומהלכו. חלק ממהותו של טכס באשר הוא הנו קיומם של דפוסים קבועים, אותם מכיר הקהל ולהם הוא מצפה. מטבע הדברים נדרש זמן להטמעתם של דפוסים טיכסיים קבועים כאלה בתודעת הצבור ועל כן תפקידו של מנהל הטכס יהיה קשה יותר בשנות גיבושם הראשונות של טכסי הקבורה האזרחיים. עם זאת שומה לגבש טכסים אלה ולהכין "תכניות מגירה", שיוצעו למשפחות הנפטרים באותן שעות מעטות וקשות שבין הפטירה לקבורה. לא ניתן להתחיל בגיבוש תכניות אד-הוק וברגע האחרון. כך, לדוגמא, השמעת מוסיקה בעת ההלוויה מחייבת קיומה של מערכת הגברה ניידת מתאימה וזמינה (או מערכת כריזה קבועה בבית העלמין); הכנת ספריית-תקליטורים מתאימה; התקשרות קבועה עם מבצעים (של כלי נגינה); ריכוז מקורות ספרותיים, היכולים להיות רלבנטיים ושימושיים לטכס; חלוקת פרחים למשתתפי הלוויה לצורך הנחתם על תלולית העפר לאחר הקבורה (מי קבע, כי המנהג של הנחת אבן עדיף על הנחת פרח?); וכד'. עיקרו של הטכס ושיאו לא חייבים להיעשות במקום כריית הקבר אלא באולם מתאים (בבית העלמין), שבו משפחת הנפטר והמלווים יהיו מוגנים מתלאות מזג האוויר. אולי אף יש הצדקה להזמנת הקהל הרחב אך ורק לטכס האזכרה לאחר ביצוע הקבורה בפועל, שבה יהיו נוכחים רק מעגל קרוביו האינטימי של המנוח.

גם אלמנט ההנצחה והזיכרון – למעט כמה מילים, הקבועות על המצבה, במקרה הטוב – לא בא לכלל ביטוי בבית העלמין הנוכחי. כיום, בעולם המודרני והוירטואלי, ניתן להגיע להנצחה וירטואלית בלתי-מוגבלת כמעט בעזרת מחשבים ומולטימדיה: כתבים, יצירות, תמונות, קטעי וידיאו, דברי חברים, שיחות-כתובות וכיו"ב – בהיקף עצום ומגוון – אינם מחייבים אלא תקליטור ומחשב פשוט ונפוץ. בכל בית עלמין ניתן להקדיש מקום, שבו יכולים קרובים או סתם מבקרים, להתייחד עם זכר הנפטר או אף להכירו, במערכת הדמיה וירטואלית, שתעוצב עפ"י הזמנת משפחת הנפטר (או ע"י הנפטר עצמו בחייו).

העמותה הציבורית אמורה לשמש חיץ בין לחצי הקבלן המבצע לבין משפחות הנפטרים ובין לחצים שונים ומשונים מצד משפחות הנפטרים לבין האינטרס הציבורי, גם במובן התכנוני. בעניין זה נודעת חשיבות רבה להפרדה בין העמותה הציבורית לבין הקבלן המבצע: העמותה היא זו, החייבת לעמוד על המשמר, מבלי להתחשב יתר על המידה בעלויות הכרוכות בכך, גם אם יפגעו בהכנסותיו של הקבלן. מתח כזה – טוב שישמר והוא שיבטיח את הבלמים והאיזונים החיוניים בין אינטרסים ורצונות סותרים.

בטווח הארוך - לתכנון ולביצוע הייחודיים של בית העלמין האזרחי יהיו גם השלכות כלכליות בהיותו גורם משיכה ו"מכירה"; שלא לדבר על חשיבותם הקהילתית. עניין זה לא בהכרח יובן ע"י קבלן-ביצוע, שעקר מעייניו ברווחיו וראייתו מצומצמת בד"כ לטווח הקצר. גם בעניין זה שמור לעמותה - כמי שמופקדת על האינטרס הציבורי והתרבותי בתחום הקבורה – תפקיד חשוב.