גבורת נשים וחנוכה
מאת הרב נעמי מעודד, כסלו תשע"ב, דצמבר 2011
"אמר רב יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס."(שבת, דף כ"ג)
בתקופה האחרונה, מרבים לעסוק בהדרת נשים מן המרחב הציבורי. אני מניחה שכל מי שעניין זכויות אדם קרוב ללבו, עושה משהו בעניין. זה יכול להיות חתימה על עצומה, השתתפות בהפגנות, עליה על קווי אוטובוס 'מהדרין' וכד'. אי אפשר להישאר שווי נפש לעניין , שאולי נראה פעוט ערך בעיני חלק מאיתנו אבל בעיני, הוא מייצג את ההסלמה בנושא דמוקרטיה וזכויות אדם במדינת ישראל.
הזכרתי את הדרת הנשים משום שאני רוצה לעסוק במאמר זה בגבורת נשים הקשורה לחנוכה, חג האור. בדרך כלל ,כשאומרים חנוכה אנו מזכירים את גבורת המכבים, שלחמו מעטים נגד רבים וניצחו את היוונים וכך הגיעו לעצמאות לאומית. מזכירים את הנס, את נצחון האור על החושך, את הקנאות הדתית ואת ההתיוונות על יתרונותיה וחסרונותיה.
כאן, אספר על גבורה של שלוש נשים , שונות זו מזו, שהמסורת נוהגת לשייך את סיפורן לחג החנוכה. יכול להיות שנתקשה להזדהות עם סיפורי הגבורה הללו. יכול להיות שלא נסכים עם הערכים העומדים מאחוריהם. יחד עם זאת, נשים אלו נקטו יוזמה, הניעו עצמן לפעולה ובזכותן- הונעו גם אחרים.
כאשר את הנערה, האשה, האמא, הסבתא- תדליקי נרות חנוכה השנה - אני מזמינה אותך לחשוב על נשים אלו ונשים גבורות אחרות ואולי גם על גבורתך האישית שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום שלך. גבורה –שאין עליה מכריזים, גבורה שעליה לא מקבלים צלשי"ם, אבל את יודעת בדיוק מה הופך אותך לגיבורה.
הגיבורה הראשונה שלנו היא חנה ושבעת הבנים שלה. ספור זה מופיע בספר המקבים (החשמונאים) וגם בתלמוד הארצישראלי והבבלי בגירסה שונה מעט.
לפי פקודת המלך המיתו את הנשים אשר מלו את בניהן, תלו את העוללים על צואריהן, בזזו את בתיהן וימיתו את המלים אותם. ורבים בישראל התאמצו והתחזקו - - - ויבחרו למות, מחלל ברית הקודש. (מקבים א', פרק א' פס' ס-ס"ב )
ספרי המקבים מתארים את העינויים המחרידים שהבנים עברו ואת הנחישות שלהם עד שנרצחו. האם מופיעה רק בסוף הסיפור ואין לה שם. היא מתוארת שם כמי שעומדת וצופה במחזות המחרידים, מעודדת את בניה, לועגת למלך ולרגע לא מהססת עד אשר היא מומתת גם כן. רוח הגבורה של האם מתוארת במקבים במפורש כ 'רוח גבר':
'את כל אחד מהם היא עודדה בשפת האבות, מלאה רוח אצילה, ובעוררה את כח החשיבה הנשי על-ידי להט גברי אמרה להם...' (מקבים ב, ז,כא); וכן נאמר שם: 'הוי אם, את הנלחמת על יראת אלוהים, זקנה ואשה, בדעתך התקיפה ניצחת גם את העריץ, ובמעשים ודברים נמצאת אדירה גם מגבר'! (מקבים ד, טז,יד).
חנה מתוארת בספרי המקבים כאשה זקנה וחלשה פיזית שיש לה שבעה בנים. בעלה לא מוזכר כאן ואולי אין לה בעל. על כל פנים, אצל אשה זו, גוברת האידיאולוגיה- האמונה על הרגשות האימהיים, בדיוק כמו אצל גברים על פי המודל ההלניסטי.
שונה מאד, ואולי הפוכה ממש, היא דמותה של האם בגירסתה התלמודית הכפולה, הארצישראלית והבבלית:
ראשית, כאן האם מופיעה מיד בתחילת הסיפור. בגרסה הארצישראלית שמה מרים בת תנחום, והיא הדמות המרכזית בו. אולם עיקר השוני הוא בהתנהגותה:
כשנלקח להריגה צעיר הבנים ,היא שולחת בידו מסר כאוב ואולי אף מתריס לאברהם אבינו:"נפלה אמו עליו, והייתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו: בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: "כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אתה - ניסיון. ואני - מעשה!" (בבלי גיטין נז)
במלים אחרות: 'אמרה לו אמו: בני, אל ירך לבבך ואל תחת, אצל אחיך אתה הולך, ואתה ניתן בתוך חיקו של אברהם אבינו, ואמור לו משמי: אתה בנית מזבח אחד ולא הקרבת את בנך, אבל אני בניתי שבעה מזבחות והקרבתי את בני עליהם, ולא עוד, אלא דידך (=שלך) נסיון, ודידי עובדין (=ושלי מעשה)'.
עד שהייתה מחבקתו ומנשקתו הרגוהו עליה. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול מן השמים, ואמרה: "אם הבנים שמחה!" (תהילים קי"ג, ט). (גיטין נז)
דמות האם המתוארת פה היא אחרת. היא לא הוצאה להורג אך כיוון שלא יכלה לעמוד בגודל הצער על אובדן הבנים, דעתה נטרפת עליה . היא עולה על הגג ומתאבדת. המחיר שמשלמת האם הזו על אמונתה הוא בלתי נסבל.
זוהי גיבורה סובלת, אנושית, טעונה ברגשות אימהיים שמצד אחד לא יכולה לוותר על האידיאולוגיה שלה ומצד שני לא יכולה לשלם את המחיר.
הגיבורה השנייה היא בת הכהן יוחנן או חנה בת מתתיהו הכהן. (היא נקראת בשמות שונים במקורות שונים- מעניין למה? אתם יכולים להעלות בדעתכם שיחליפו את שמו של יהודה המכבי בשמות אחרים?)
כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזרותיהם עמדו וגזרו עליהם גזרה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא.
"כיוון ששמעו ישראל, רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארש, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות. ונתקיים עליהם 'בתולותיה נוגות והיא מר לה' (איכה א, ד)". ואולם, התחבולה להימנע מלארס בתולות לא צלחה. אמנם האבות נמנעו מלארס את בנותיהן, אך הם לא מנעו את אינוסן על ידי היוונים במשך כל אותה תקופה. והמדרש ממשיך ומספר: "והיו יוונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים.
עד שבא מעשה של בת מתתיהו, שנישאה לבן טובים, וכל גדולי ישראל התקבצו לסעודת החתונה. כשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפיריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה את לבוש הארגמן שלה ועמדה לפני כל ישראל, ולפני אביה ואחיה וחותנה - כשהיא מגולה. כיוון שראו אחיה כך, נתביישו ונתנו פניהם בקרקע, וקרעו בגדיהם ועמדו עליה להורגה. אמרה להם: "שמעוני, אחי ודודי! אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה, בלא שום עבירה, אתם מתקנאים, ואין אתם מתקנאים למוסרני ביד ערל להתעלל בי?… ואתם, חמישה אחים, יהודה, יוחנן, יונתן, שמעון ואלעזר, פרחי כהונה, ועימכם יותר ממאתיים בחור. שימו בטחונכם בה' והוא יעזור לכם!
באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו: בואו וניקח עצה מה נעשה. נטלו עצה, ועשה להם הקדוש ברוך הוא תשועה גדולה". נטלו עצה זה מזה ואמרו: 'בואו ונקח אחותנו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותנו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותנו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אחר כך בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו'. ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה.
לפי סיפור זה, בת הכהן מציתה את אש המרד ביוונים במעשה פרובוקטיבי מיני. היא פושטת את בגדיה לפני כל הציבור ובדבריה מציבה מראה מול פני החברה הגברית שבמשך מספר שנים מאפשרת לבנותיהם להיאנס ללא התנגדות אקטיבית אך כאשר היא מוחה על כך ואינה רוצה שמישהו זר יחלל את תומתה לפני נישואיה, היא מגונה על ידי אחיה עד כדי כך שהם רוצים להרגה וזאת מפני שחשפה חלקים מגופה. בת הכהן קראה להם להתעמת עם האויב שגורם לפגיעה כה חמורה בגופן ובנפשן של נערות ישראל. היא דורשת מהם לנקוט פעולה, לעשות מעשה ולהפסיק להשתמט מן הגזרות בדרכים מניפולטיביות. היא עושה זאת ללא פחד בקול צרור וברור.
הגיבורה השלישית עליה נספר פה היא יהודית.
ספור הגבורה שלה מופיע בספר חיצוני לתנ"ך שנקרא ספר "יהודית". הספור מופיע גם במדרשים יהודיים אחרים.
כיון ששמע מלך יוונים שהרגו ישראל הגמון שלו, קיבץ כל עמו ובא לפני ירושלים והביא אותה במצור, ונפחדו מאד היהודים. והיתה שם אשה אלמנה יהודית שמה, ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלם ואמרה: הניחו אותי לצאת, שמא יעשה המקום (אלוהים) נס על ידי. ופתחו לה, ויצאה והלכה לפני המלך. ויאמר לה: מה תבקשי? ואמרה: אדוני, בת גדולים מישראל אנכי, ואחי נביאים, ושמעתי שהיו מתנבאים... והיה המלך מאמין לאותה יהודית, ויאהב אותה. ויאמר לה: רצונך שתנשאי לי? ואמרה לו: אדוני המלך, איני ראויה אפילו לאחד מעבדיך. ואמנם כיון שלבך נוטה לזה, תעביר כרוז בכל המחנה שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעיין אל יפגעו בהן, לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוץ עצמי ולטבול. מיד העבירו הכרוז. ועשתה כך. ועשה המלך משתה גדול, ושתו ונשכרו. ואח"כ הלכו כל אחד ואחד לאוהליו, והמלך ישב בחיקה וישן. והלכה אותה יהודית ונטלה סייף שלו וחתכה ראשו ופשטה סדין עליו, והלכה עם ראשו של מלך אצל שערי ירושלם ואמרה: פתחו לי השערים, שכבר עשה הקב"ה נס על ידי. אמרו לה: לא דייך שזנית וקלקלת אלא שבאת בעלילה עמנו?! מיד הראתה להם ראשו של מלך. כיון שראוהו, פתחו השערים ויצאו והרימו קול: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". כיון ששמעו יוונים כך, אמרו: למחרת באים עלינו. והלכו למלך ומצאוהו בלא ראש, ונפל עליהם אימה ופחד, וברחו כלם. וירדפו ישראל אחריהם, והרגו מהם כמה וכמה.( אוצר המדרשים ,אייזנשטיין, חנוכה,)
"ותיקח יהודית ענפי זיתים ותחלקם לנשים אשר אתה ותעשינה מהם עטרות - - - ותלך במחול לפני הנשים וכל אנשי ישראל חגורי חרב ועטורי ענפים הלכו אחריהן, הולכים וחוגגים בשירים ובזמירות" (ספר יהודית)
יהודית, הגיבורה השנייה שלנו מוצגת במקורות השונים כאלמנה עשירה ויפה, אשה פתיינית שמשתמשת בנשיות שלה כנשק. היא אשה יוזמת, אסרטיבית ואמיצה. כאשר כל שאר הגברים הלוחמים מסביבה עומדים חסרי אונים מול האיום החיצוני , היא נוקטת יוזמה , גם במחיר "שמה הטוב" והנורמות הקהילתיות, יוצאת אל מחנה האויב ומחסלת את האיום. היא אשה מאמינה מאד שמבצעת רצח של מפקד אויב וזאת כדי להציל את תושבי עירה. היא מסכנת את עצמה ואת שפחתה אך בוחרת לעשות כן ולא להיות במקום הפסיבי.
עלינו הנשים להמשיך ולספר סיפורים אלו לבנינו ולבנותינו. אולי כדאי לחזור לחגוג את "חג הבנות" לפי מסורת עתיקה. בעדות ספרד ובקהילות ישראל שבארצות ערב היה נהוג לחוג בנר השביעי של חנוכה חג מיוחד: חג הבנות. השתתפו בו רק נשים, צעירות וזקנות. הן היו אוכלות מאכלי חלב,גבינה מלוחה, שותות יין, שרות שירים שיש בהם תערובת הומוריסטית של אחווה וקלות ראש, ויוצאות בריקודים.
מאת הרב נעמי מעודד |
|
|
|
|
