קדושת האדם 

*מי האיש
מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים;  
  אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;   
 וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
  סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; 
   בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

בקיבוץ שלי יוצאות הלוויות  מהמועדון לחבר.
 בית  נמוך ואפור בין  שתי קומות.  בקומה השנייה הספרייה.
 בשבת בצהרים אנחנו אוהבים לשתות שם  בירה, לבנה למבוגרים שחורה  מתוקה לילדים.
 על  הדשא, המנוקד בחמציצים,  ברחבה המרוצפת ,על ספסלי האבן. נהנים  משבת. מהשמש.
שם מתכנסים  החברים ללוות  את  הנפטר  אל דרכו האחרונה.
 ליד  הארון  השחור,  דגל ישראל ודגל הקבוץ האדום. זר פרחים תמונה. דממה. שיר.
 בהינתן  האות עומסים את הארון שישה חברים ומסע  הלוויה מתחיל.
עוברים בשביל , שבתוך שדרת  הברושים הכפולה, "שדרת  הנשיקות".בתווך בין שתי שורות הצמרות שמיים כחולים  עמוק, זהרורי שמש  בין ענפי הברושים, או  בגלל הטיית הראש החדה למעלה , אל הצמרות אל  העץ, והימשכות  הנפש למעלה ומשיכת האדמה את  הרגלים  הכבדות, מטה מטה... פעם היה  כאן פרדס, בקצה הקיבוץ, והברושים ניטעו כ"שוברי רוח" להגן על הנטעים  הרכים מרוח המנשבת בעוצמה   מהים  אל בקע הירדן,  כל  יום אחר  הצהריים. 

ע. הילל כתב פעם על  גלגל הירח  הצהוב העולה מאחורי התבור ,  והוסיף  "ולו  בגלל זה כדאי היה להיוולד בעמק יזרעאל",וגם לחנוט פרי  באינטימיות המתוקה  החשוכה והמתנשקת  של שדרת הברושים המושכים אל שביל כוכבים צר וחלבי .

בבית  החיים נחצב בור צר  ועמוק. וכל הקבוץ סביבו  מסתכל, פנים ופני כתובות. כל  הסיפורים- מקום אחרון לכולם. כל מה שקרוי אדם הוא כאן, בו זמנית, במקביל, בכל  העוצמות  והגוונים  של  הפריחה בגן  הקבוץ, בשקיעות מעבר  לכרמל בזריחות שבין תבור לגבעת  המורה. כל השמחה והתקווה. כל המחלה והייסורים והכאב והצער והאכזבה,ופרידה יחפת אצבעות ומודעת וצעקת הרעם  ביום בהיר. לילות  הכאבים לילות  האהבים. חווית הוויה : היופי, הנשגבות והטראגיות בחיי  אדם. אמת אדם ריאלית  מוחשית, קדושה. 

מובא לזכרו של הרב קובי וינר ז"ל, רַב אֱנוֹשׁ ומשורר, חבר קבוץ מזרע, שהיה מבין עורכי הטקסים של שער עורכי הטקסים במשך תקופה ארוכה.